הרבה זמן התלבטתי אם לכתוב על זה, לא ידעתי אם זה נכון ורלוונטי, עבר המון זמן מאז. פתאום, לפני חודש מישהי קרובה פנתה אלי ודיברה איתי על הנושא, מאז אני רק נתקלת בנשים חסרות וודאות שמחפשות מישהי שתבין אותן. הבנתי שיש נושא ששווה לכתוב עליו, ואולי להעביר מסר כלשהו מהחוויה האישית שאני חוויתי.

דיכאון אחרי לידה זאת לא בושה!

רוב הנשים חוות דיכאון אחרי לידה, אם לא בהריון הראשון אז אחריו. הרגשתי שאני רוצה לתת לזה את הבמה, לחשוף, לשפוך הכל.
נשים רבות, כמוני, יבינו שזה בסדר
יבינו שהן לא שונות
יבינו שהן לא אמהות רעות
יבינו שהבעיה לא אצלן
יבינו שזה קורה לרובנו!

הסיפור שלי מתחיל בהריון הראשון שלי המלווה בסוכרת הריון. הריונית עם סכרת הריון מקבלת הפניה ללידה בשבוע 38.
18.5.14 הגעתי לאשפוז נשים – וכך הכל התחיל…
לילה הראשון, אושפזתי בצום עם זירוז של בלון, הצום בעקבות הסוכרת (הסוכר בשמיים גם כשלא אוכלים) ובנוסף בכדי להיות מוכנה לניתוח (במקרה הגרוע מכל). בוקר למחרת, פתיחה של חמש  הפניה לחדר לידה ופקיעת מים. מפה לשם, לא פקעו מים, הפתיחה הצטמצמה וחזרנו לנקודת ההתחלה. החליטו להעביר אותי מסע ייסורים, הגוף שלי עבר כל זירוז אפשרי (כמה פעמים). עבר עוד יום, 3 ימים של סבל בלתי פוסק, כל הגוף שלי הפך בצקתי,מכמות הנוזלים שהחדירו לי לאורך כל השהות שם.

ביום השלישי, התחילו הצירים, בשעה טובה, הגיע רופא מרדים לאפידורל, רופא שאמר מילים לא במקום ורק הוסיף על המתח הנפשי והפיזי בו הייתי נמצאת! אותו רופא דקר אותי פעמיים עם האפידורל (מי שראה מזה יודע כמה סבל זה)ואחריו הגיע רופא אחר לדקירה שלישית.

היום הרביעי הגיע… פתיחה של 9 , ואמה (התינוקת) שלי במצוקה, התעלה שלי צרה מדי! במהירות שיא הפנו אותי לחדר ניתוח, את הניתוח ביצעו כשאני עם אפידורל וערה לחלוטין!!! את הכאבים שחוויתי בעת הניתוח לא אשכח לעולם! אפידורל מרדים לנו את החלק התחתון בלבד! לא את האזור של הבטן- בגלל רופאים זוטרים ומצוקת הילדה לא התחשבו בנסיבות ופשוט נתנו לי להרגיש הכללללל! הרגשתי את כל מה שקרה לי בבטן! הרגשתי את כל האיברים בתוך הגוף, צרחתי בחדר לידה כמו משוגעת, ובשביל להשתיק אותי, טשטשו אותי, אין אפשרות תגובה אבל מנגד, מרגישים הכל!

21.5.14- יום הנישואים הראשון שלנו, הילדה נולדה בשעה טובה, בריאה ושלמה ברוך השם. בנוסף, נולדה אמא חדשה, אמא בת 25 שעברה טראומה שרק ממנה צריך התאוששות של כמה ימים, אבל אין לך אופציה!

ההתמודדות עם הניתוח והכאב מתחילים מהרגע שאת מתעוררת מטשטוש וצריכה להעביר את הגוף שלך ממיטת חדר ניתוח למיטה בתא המסכן שאת מקבלת בחדר ביולדות. את לא יכולה לזוז! אנשי הצוות דורשים ממך, אבל זה פשוט כ  ו א ב!
אחרי התאוששות, המקלחת הראשונה תלווה אותי לעד! הרגע בו את נחשפת לראשונה למראה הכי מזעזע שאת רואה בחיים שלך! מי שעברה ניתוח יודעת על מה אני מדברת, את פשוט מקבלת שוק! הגוף שלך לא שלך! את לא יודעת איך להתמודד מול המראות האלה! אמא שלי ניסתה להרגיע אותי בטענה הגוף חוזר לעצמו עם הזמן, אבל זה לא עוזר! התווספה לי מעמסה נוספת איתה את צריכה להתמודד מול המראה.

שלב בית החולים מאחורינו, הגעתי לבית הורי, מלאה כאבים, מלאה בצקות וחיפשתי רגע שיתן לי קצת נחת. עליתי על המשקל בכדי לבדוק כמה ירדתי אחרי הלידה, ואז, חרב עלי עולמי- שקלתי במשקל איתו נכנסתי לחדר לידה! לא גרם אחד פחות! איך זה יכול להיות? 4 ימים אחרי? יצאה ילדה וכל מה שהיה איתה בפנים, איך אני אותו משקל? הבצקות רק התנפחו עוד ועוד (בזמן שכולם אומרים לי שזה אמור לרדת, אצלי הכל קורה בדיוק הפוך).

המשפחה מבינה שאני במצב נפשי ורגשי לא מי יודע מה, מבינים שאי אפשר לעזוב אותי לבד רגע אחד! בעלי תפקד במשרה מלאה כאמא/ אבא , אמא שלי עברה לילות לבנים… ואני רק בכיתי… לא יכולתי לשמוע את הבכי של הילדה, לא הבנתי מה כולם רואים בה, מה כל כך נחמד בה? האשמתי אותה שהרסה לי את הגוף, נכנסה לי לחיים ושינתה אותם! גרמה לחזה שלי להיות נפוח וכואבבב מלא בגודש! גרמה לבטן שלי צלקות וכאבים בלתי פוסקים…לאחר 3 ימים בבית הגיעה נקודת השיא, התחילו לנזול מים והפרשות מהתפרים… משהו לא תקין… הדרך למיון הייתה מהירה, שם התבשרנו- זיהום בניתוח!

כן, כלום לא הספיק, ההוא שם למעלה רצה ללמד את הילדה המפונקת מזה… רצה להוכיח לי שתמיד יש גרוע יותר… וככה היה! חודש שלם, כל בוקר ביקרתי אצל האחות בקופת החולים לחיטוי וחבישה של האזור.
בכל אותה תקופה הייתי  מלאה בתחושות של כעס, עייפות, כאב, חוסר רצון לטפל ולהיות בשבילה, רצון שיטפלו בי! האחות הבינה שמצב הרוח שלי חריג וקבעה לי פגישה אצל פסיכולוגית. כן, כולנו מתמודדים עם מצבים שלפעמים מצריכים עזרה! במקרה שלי, בסופו של דבר, לא הייתי זקוקה לה.

יום למחרת, בעלי הבין שהוא חייב לעשות משהו וניהל איתי שיחה בה ידע להגיד את המילים הנכונות! שם הבנתי שאין שני לו! הבנתי כמה בחרתי נכון! הבנתי שהוא איתי בכל התהליך! הבנתי שאני חייבת להרים את עצמי, לגרום לחלום שהיה לנו לפני הלידה להתקיים- להיות משפחה מאושרת, לאט ובקצב שלי.

הרבה נשים מרגישות את הלבד, כולם מסביב ממשיכים בסדר היום שלהם ואת נשארת תקועה בבית עם הילד/ה, לא רואה אנשים (במקרה שלי גם לא רציתי שיראו אותי). כולם באים לבקר אותך, ואין לך ממש כוח להיות נחמדה כל היום (היו פעמים שלא יצאתי מהחדר לראות את האנשים שבאו לכבד אותי). בלילות תחושת חוסר אונים מול ילדה בוכה, במקרה שלי, הייתה לי האופציה להעביר אותה לאמא שלי, אצלה בשנייה נרגעה.

אז כן גם אני עברתי את כל זה, וכמו שאתן קוראות, היו לי המון מכשולים בדרך. אל תמהרי, מותר לך לבכות, להיות עייפה, לא להתמודד. אם יש לך אפשרות, תזרקי אחריות עם הקרובים לך, אל תתביישי- את צריכה עזרה!

עברתי לידה מהגיהינום שגררה אחריה סיבוכים, עברתי דיכאון אחרי לידה, והיום אני כל כך אוהבת את הילדות שלי! אז נכון, לא הייתי נחמדה באותה תקופה, שכחתי הרבה אנשים בדרך, הייתי ילדה שהפכה לאמא, וזה בסדר גמור!
אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את כל זה, לא הייתי האמא שאני היום!

אשמח לענות על שאלות, ולשמוע גם את החוויות שלכן…

שלכן, דניאל