יצאתי לדרך כשאני מתביישת מידי במטרה ולא מעזה להסתכל לה ולעצמי בעיניים. תחושה של תסכול וכישלון אפפה את האוויר ויאללה די.
היה הייתה מיטל
והיה משקל
והוא מעולם לא היה בטווח הנורמה
אבל הוא חי בשלום לצידי ואני לצידו
וככה הסתובבנו לנו בעולם.
אבל אז הגיעה לידה רודפת עוד לידה
והמשקל הרקיע.
הי, אני מיטל. והמשקל שלי שחצה את קו 3 הספרות ובלי בושה המשיך לטפס, מתגרה בי קשות.
רציתי לספר שנכבשתי ע"י אפקט החיידק, שזה אפקט של מחקר מטעם מכון ויצמן שמקשר את המזונות המומלצים לי להרכב החיידקים שיש לי בגוף. זה נראה מחקר שמקיים הבטחות, או ככה לפחות אמרו בטלוויזיה.
התוצאות שלי הגיעו בשבוע שעבר. מאז אני מחוברת כמו אינפוזיה לאפליקציה של המחקר שמלמדת אותי מה כן ומה לא ואיך. כמו מהנדסת טובה אני גם ערה למה שצריך לשפר וכותבת מיילים שוטפים לצוות הפיתוח, אבל נשאיר את זה לפוסט אחר.
לצד ההירתמות החיידקית למאבק הוספתי לתפריט פעילות גופנית אינטנסיבית.
יש לי בלו"ז 2 אימונים של קבוצת ריצה ועוד אימון אישי בשבוע. בימים בלי אימונים אני עושה אימוני מדרגות בבניין שלי, שמאוד מסייעים לתירוץ הזה של אין הזמן. באין הזמן שלי צריך רק לטפס את 4 קומות הבניין כפול 5 פעמים. המאמנת שלי אומרת שזה מצוין לריצה. זה גם מצוין לאימהות שמוגבלות מידי מבחינת הזמן הבלתי מתפשר שלהן.
וככה אני עובדת קשה ומחכה להצטמצם. אסור לי להישקל יומיום אבל לפעמים זה חזק ממני וזה לא תמיד מביא בשורות טובות.
בינתיים המכנסיים נסגרים בלי ספק יותר, שזה כבר אושר גדול. הגוף עדיין תפוס תמידית מהאימונים ואי אפשר להגיד שהפעילות הגופנית באה בקלות. לצד התלונות, יש גם אדרנלין אחרי כל פעילות ספורטיבית שזה, בחיי, אחד ההורמונים הנהדרים שגוף מסוגל להעניק.
ומה אני מעניקה לגוף? כרגע זה בגדר תקווה. אנחנו נבריא, מדד טרום הסוכרת יצטמצם והכל יהיה ב.ס.ד.ר.
אבל בינתיים…
שותה הרבה מים
ומתייסרת כל פעם שיוצאת בערב לאימון אם הילדים עוד לא נרדמו
ולפעמים המשקל שובר אותי
ולפעמים קשה להיות נחמדה למאמנת
או לכל רזה מחוצפת שעוברת
וצריכה להזכיר לעצמי חזק
שכל קילוגרם שנצבר הוא פרי של אהבה
של לידות ושל קסם
וגם מה שהולך לרדת ממני, ירד כדי להיות בריאה בשביל יצירי הבריאה הקטנים האלה, הפלג והפז שלי, חשובים יותר מכל גלידת שמנת ופאי אגוזים ובשבילם, אני אהיה בריאה יותר.
תודה ליקום על האהבה שמובילה אותי.
תגובה אחת
בהצלחה ‼️‼️