הרשמו לניוזלטר

הבלוגריות שלנו

ארכיון

מנהרת זמן של זיכרון – אוכל, הורים וגעגועים

מה המשותף למאכלים הבאים:

פלפל ממולא

כרוב מאודה חמוץ-מתוק

קובה סלק

כבד קצוץ

מטבוחה

חצילים מטוגנים – דקים בסגנון עיראקי

חצילים מטוגנים – עבים מצופים בפירורי לחם

כרובית מטוגנת פירורי לחם

עוף ברוטב צהוב עם מלא בצל

מרק עוף עם קניידלעך

צימס (גזר מתוק עם קינמון)

עוף עם תפ"א

אורז אדום

טבית'

חמין אשכנזי

סביח

אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון…

אבא שלי, חנן גוריון ז"ל – יליד הארץ, בן לניצולי שואה מפולין ואמא שלי, ריקי גוריון ז"ל, ילידת בגדד. יחד הם בנו בית של קיבוץ גלויות. קשה לומר שאמא שלי היתה בשלנית הרפתקנית. היא ידעה להכין מספר לא גדול של בישולים, אבל אותם ידעה להכין הכי טוב בעולם! לעומתה, אבי היה הרפתקן (לא רק בבישולים…). היה נכנס למטבח, ואין היה לדעת מה ייצא משם בעוד מספר שעות. מה שבטוח שהמטבח יזדקק למבצע ניקיון יסודי!! אבי היה פולני, עם נטיות איטלקיות. בצעירותו עבד במסעדה איטלקית אותנטית בתל אביב ומה שלמד שם נחרט בליבו ובזכרונו לעד.

בסופו של דבר, חוץ מהמנות ההרפתקניות של אבי (שלפעמים היו הצלחה מסחררת ולפעמים היו מפלה מאכזבת), היו להורי מספר בישולים שאפיינו את המטבח שלנו בבית. היו בישולים של ימי חול – עוף עם תפ"א (בקדירה, או בתנור), קציצות עם אפונה ואורז, עוף צהוב עם מלא בצל, קובה סלק, פלפל ממולא, אורז אדום עם עוף, גיבץ' ותפוחי אדמה, שניצלים ופירה וכיוצא בזה.. היו בישולים של חג – צימס, כבד קצוץ, מרק עוף וקניידלעך (ששום חג לא היה שלם בלעדיהם!), והיו את המאכלים של יום שישי.

אצלנו בבית לא היתה ארוחת ערב חגיגית בימי שישי. לא היה קידוש ולא התכנסות של כולם. אבל בימי שישי כולנו ידענו שהולך להיות אוכל של שישי. אוכל של שישי היה שיתוף פעולה בין אמי העיראקית ובין אבי הפולני. היו בישולים לשבת שהשתנו משבת לשבת – חמין אשכנזי או טבית' (שאבי קרא לו "היציקה"), היו סלטים מעשה בית – חצילים במיונז, חצילים בתחמיץ, גמבות קלויות עם שום, מטבוחה שמתבשלת שעות על הכיריים, היה סלט תפ"א עם ביצים ועוד כהנה וכהנה בישולים. אבל היו כמה דברים שאף פעם לא השתנו. תמיד תמיד בימי שישי עמד על הכיריים סיר ענק מלא בתפ"א עם הקליפה ומלא ביצים – לסלט הביצים, תפ"א ומלפפונים של שבת בבוקר. השיש היה מלא בחצילים בשלבי הכנה שונים – חצילים דקים לסביח, חצילים עבים לחצילים ה"פולנים" שטובלים בתוך ביצה ופירורי לחם, חצילים קלויים לסלטים השונים. זה היה סרט עבודה – חיתוך, השרייה במלח, שטיפה, עטיפה בביצה ופירורי לחם, טיגון… תמיד גם היתה כרובית מטוגנת טבולה בביצה ובפירורי לחם. סלט ירקות קצוץ דק. עם בצל בצד (כי אני לא אהבתי בצל). פיתות טריות. חלה טריה.

היינו נכנסים לבית, ישר למטבח, ישר לשיש ו"גונבים" מטוגנים מהרשת. רותחים מהטיגון, מהבילים וטעימים בטירוף. זאת היתה הארוחה של יום שישי.

הארוחה המשפחתית היתה ביום שבת.

בדרך כלל בראנץ' סביב השעה 10:30-11:00, לפעמים זה היה נמרח לשעת צהרים. ארוחת בראנץ' עיראקית בעיקרה עם סממנים פולניים – חצילים מטוגנים (שני הסוגים), סלט ירקות קצוץ, כרובית מטוגנת (אם נשאר מאתמול), תפ"א פרוס עם מלח ופלפל שחור, ביצים קשות פרוסות, פיתות, חלה, מטבוחה ושאר סלטים מבושלים. ותמיד תמיד, הסלט של שבת בבוקר – תפ"א מבושל מגורר עם ביצים קשות מגוררות וקוביות קטנות של מלפפונים מתובל בשמן, מלח ופלפל שחור. זהו. כל המשפחה יושבת יחד, מעירים את האחים שאוהבים לישון עד מאוחר, אוכלים, מדברים, מתווכחים, צוחקים.

הורי כבר לא בחיים. אמי נפטרה לפני 13 שנים ואבי לפני 4 שנים. עד לפני 4 שנים עוד היינו מגיעים אליו הביתה בימי שישי לאכול את המטוגנים של שישי. גם כשהתעוור בשתי עיניו הוא לא וויתר על הטיגון הזה. גם כשהרופאים אמרו לו שמטוגן זה לא בשבילו, זה הדבר שהוא לא היה מסוגל לוותר עליו.

היינו נכנסים אליו הביתה, וכל ההווי של המשפחה שהיתה לנו חזר. הריחות של השמן, של החצילים המטגנים להם בשמן הרותח, הכרובית המתבשלת על הכיריים, כהכנה לפני טיגונה, הסיר עם תפוחי האדמה והביצים. הכל התערבב לו לבליל של ריח מיוחד רק למשפחת גוריון שלי.

משפחה מחלוקי נחל, קרן גוריון
משפחה מחלוקי נחל, קרן גוריון

אני כל כך מתגעגעת לריח הזה.

הריח הזה. אין אותו בשום מקום בצורה כזו מדויקת. אבל לפעמים יש משהו דומה. פתאום באיזו מסעדה מצאתי את החצילים העבים המטוגנים עם פירורי הלחם. כמעט בכל מסעדה יש כיום כרובית מטוגנת (למרות שהיא לא דומה בכלל לכרובית שההורים שלי היו מכינים, כי הם לא היו מטגנים אותה בשמן עמוק), ריח של טבית' בבית של מישהו. ריח של מטבוחה אמיתית..

זה ישר זורק אותי ליום שישי שהיה לנו. בבת אחת הפה מתמלא בטעם, העיניים בדמעות שעוברות גם לגרון ואז…. בניעור קל, לחיוך ענק וזיכרון נעים של בית. של משפחה.

אמנם בית כאוטי לעיתים, רעשני, מבולגן, לחוץ ודרמטי, אבל גם בית אוהב ומכיל. הבית שלי.

אז מאז, בניתי לי משפחה משלי – יש לי שתי בנות (שלא אוהבות חצילים…), וגם יש לי את מחברת המתכונים שהורי הכתיבו לי (לבקשתי) – כל אחד מהם את המתכונים שהיו באחריותו, כך שאני יכולה (ולפעמים משחזרת) את המאכלים שהם היו מבשלים. אבל בכל מקרה אין סיכוי שאני עומדת ומטגנת את כל המאכלים של ימי שישי ההם… וגם, אני כבר צמחונית כמה שנים. זה שינה ממש את האוכל שאני מבשלת. כבר לא יכולה לבשל את כל המנות שכללו עוף ובשר (כולל הטבית' האהוב). ומי יאכל את כל זה?? הבנות שלי בטוח שלא. אחי הטבעוני בטוח שלא….

ריקי וחנן גוריון ז"ל, קולאז'
ריקי וחנן גוריון ז"ל, קולאז'

 

יש דברים שישארו לנצח כזיכרון. הזמן לא משנה, לא מרפא ולא משכיח. וגם אם לפעמים אנחנו חושבים שהוא קצת השכיח – פתאום איזה גל של ריח מחזיר את הכל בשבריר שנייה.

לחיי אוכל טוב, ריחות ומשפחה. ואושר.

את הבלוג הזה כתבתי בזכות השותפות שלי לבלוג הופ, שגם הן כתבו על נושאים שקשורים למטבח: תצטרפו לאווה שוגר על ילדים במטבח http://women.co.il/cookingwithkids/, תצחקו בבלוג של רותי לסנר על איך משלבים בישולים וקריירה http://br7women.co.il/?p=4725&preview=true ותלמדו איך מתמודדים עם צילאק בבלוג של אורטל שמיר http://br7women.co.il/celiac/.

אהבתן? אשמח אם תשתפו:

Share on facebook
Share on twitter
Share on google
Share on linkedin
Share on email
Share on whatsapp
Share on print

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אתכן:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן