בשבתון שלי השנה חיפשתי את עצמי, וכחלק מהחיפוש נרשמתי לכל מיני סדנאות בוקר כאלו, שרואים אותם תמיד בפייסבוק ואומרים
וואלה מעניין…

אבל למי יש זמן לזה?!
אז היה לי זמן והרבה ממנו.

תודה על ההחלטה המבורכת לשבתון.

הייתי בהרבה סדנאות הראשונה הייתה אצל הדר ביצירת לוח חזון שהזכרתי את זה שם בפיפס קטן בלוח שלי

וההמשך היה בסדנת שוות ברשת עם ד"ר שלומית ליר שפתחה בפניי צוהר קטן והמסר הוא פשוט:

"השמיעי את קולך  במרחבי הרשת"

והשמעתי.
בהמשך ישיר לשם התחלתי להעלות פוסטים בפייסבוק והדרך להצטרפות לבלוגריות הבארשבעיות היית קצרה.

בתור מורה לחינוך לשוני ועברית כל הזמן עודדתי את תלמידיי לכתיבה, כתיבת רגשות, חוויות וכתיבה רפלקטיבית על תהליכים…
אבל כמובן שהסנדלרית הולכת יחפה לחלוטין…

כיום כשאני מתמודדת עם  כל כתיבה של פוסט בבלוג, מתגלה כמשימה לא פשוט בכלל.
לבטא ולהוציא את הקרביים שלי בכל פוסט.

נזכרתי בילדות שלי שאמא שלי הייתה דוחפת אותי לכתיבה

זו כמעט הייתה המתנה הקבועה שלה לימי ההולדת שלי  ספר קריאה או  יומני זיכרונות עם המפתח והמנעול (זוכרות?), שם הייתי כותבת את כל משאלות ליבי, האהבות הראשונות, האכזבות והחלומות שלי.

מדי שנה בפסח עשיתי לעצמי מנהג לעלעל בכל היומנים האלו ולהיזכר בילדה שהייתי.

אז התחלתי לכתוב ולכתוב, ועוד מחברת של רעיונות ועוד סדנה של יונית  ועוד מפגש עם החברות לבלוג,  והרעיונות מבשילים בתוכי ותוהה אולי זה לא העיקר

אבל בהחלט זוהי הדרך.