לפעמים אני מסתכלת על תעודת הזהות שלי.
מה זה המספר הזה שרשום שם????
זו אני?
הזקנה הזו?
ה"מבוגרת"?
מה פתאום!
אני הילדה הקטנה של המשפחה,
האחות הקטנה של אחי,
הנכדה ה"כמעט הכי קטנה" של סבא וסבתא.
אבל…
האמנם אני אותה הילדה?
חושבת כמוה?
מבינה כמוה?
או שמא:
גדלתי, גם בשנים וגם בניסיון החיים,
התבגרתי – כמו שאומרים.
החכמתי קצת – אני מקווה!
יודעת יותר
מבינה יותר
מוותרת יותר
עקשנית פחות
רגועה יותר
ו-זזה לאט יותר…
כל אלו, מתוך הבנה ולא מתוך חולשה,
מתוך בגרות ותובנה.
תודה על הבגרות!
ואתם?
שמחים עם הבגרות?
עצובים בה?
תכתבו לי מה אתם מרגישים.
