בלוגריות ב"ש/ שושנה קמחי-שמש
השיר "הוא הלך". כתבתי אותו בשנת 1967 בתחילת השנה. כאשר הייתי
בכיתה י' התחלתי לכתוב מכיתה ז', כל מה שכתבתי דחפתי למגירה שלי
הנושאים שכתבתי היו שירי אהבה למולדת. אהבת ירושלים. שירי אהבת
הטבע, שירים הקשורים לנושאי התנ"ך. דמויות, מאורעות היסטוריים ועוד
מידי פעם הקראתי את השירים לאמי שתבדל לחיים טובים ארוכים ושלום,
בכל זמן ובכל עת היא עודדה אותי ותרמה להמשך פעילותי היצירתית:
"שושנה זה יפה" היא אמרה. "השיר נהדר. הציור מהמם, ממש יפה"
אמי היא זו שדחפה אותי ותמיד עזרה, אם זה להוציא ספר. או ציור. או
מכתב. גדלתי בבית דתי מאוד ומסורתי מאוד' שילוב היהדות, אהבת
ירושלים ואהבת המולדת הם חלק מחיי. עד היום אני כותבת הרבה שירים
פטריוטים על ארצנו, על ירושלים, על טבע וכו' השיר כל כך פשוט וכל כך
נוגע לנפש
ציור: שושנה קמחי-שמש
הוא הלך
הוא הלך לקרב
מי ידע אם ישוב
אם ישוב חי
עיני האב מביטות ובוחנות כל שעל וצעד.
עיני האם דמעות תזלוגנה
אם ישוב בני
אם ישוב חי או מת
או לא ישוב כלל,
בליל שבת קדשו
כוס היין מהולה בדמעות זכות
הנרות הציפו את הבית בצלליהם
הבית מלא אור
אור לא שלם וטהור
כי הוא איננו
הוא הלך.
לב האם מפרפר
לב האב נקרע
הכלה רועדת –
כשכרסה בין שיניה
אולי ישוב עוד רגע
אולי יבוא
אך הוא איננו
הוא הלך.
בכל שבוע נר הזיכרון שלו
דולק ומאיר את הבית
הפרחים הרכינו ראשם
האדמה פצתה פיה ורעשה
החיות המו
הכל רעש ורגש
כל העולם חש
כי הוא הלך ואיננו
הוא הלך.
ציור: שושנה קמחי-שמש
השיר יוצא מהלב שלי אל הלב של הקורא. כתבתי אותו בהתרגשות רבה.
באהבה רבה וגדושה בכאב לחיילי צה"ל ששירתו את המדינה. כל העיניים
נשואות לאלוקים בתפילה. באהבה וברצון למנוע כל מלחמה אפשרית
למרות שכתבתי לפני מלחמת ששת הימים, כשהייתי בכיתה ז', עיני כל
העם היו נשואות לקב"ה. לבקש שלום לחיילים, שלום לצה"ל ולעם
הייתה בנוער רוח של לתת ולתת לחיילים. אם זו נתינה רוחנית, או פיזית אם זה לשלוח מתנות., חבילות שי או לכתוב שיר, סיפור, ולהתעניין בשלומם של החיילים, שהיו באמת מקודשים ותרומתם למדינה לא תסולא בפז
אני חושבת שעד היום אנו צריכים לעמוד לצדם ולהתפלל בעדם, כי כל מוות של חייל
שלנו הוא כאב גדול, כואב לי ולכולנו. התחושה הרגשית הייתה בדיוק כפי
שמופיע בשיר – לא ידענו אם ישוב, אם חי, אם מת.
כל האימהות של החיילים, הנשים והילדים פתחו את הדלת ובמלחמת יום
הכיפורים שאלו את עצמם "האם בני יגיע? האם אקבל בשורה מרה?" הרי
מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את כולנו מקטן ועד גדול. הופתענו. חיכינו,
ציפינו, אני כבר הייתי נשואה ותינוק בחיקי ולא ידענו אם בעלי או גיסי חיים,
או חלילה. קיווינו שמלחמה זו תהיה המלחמה האחרונה. שילדנו
ונכדינו לא יגיעו למצב של מלחמה. שהשלום, התקווה, האחדות והאהבה
ישררו בארצנו.
עד היום אנו רואים בצער של לגדל בן או בת. שבבוא היום ילכו לקרב ולא
נדע אם ישובו בשלום.
השיר נקרא "הוא הלך" התיאור של ההורים המודאגים. החוששים לשלום
בנם, בתם שלא ישובו מהקרב שבבית תחושה של פחד וחרדה מהלא נודע
כל האווירה ששרה בבית לא הייתה שלמה, אין שמחה.
הבית הראשון מתחיל ב"הוא הלך" ומסתיים ב"האור לא שלם וטהור/כי הוא איננו/הוא הלך".
המשפחה מרוסקת כי הוא היה האור של הבית, מרכז הבית. החייל הלך והילד לא
שב לחיק משפחתו המשפחה לא שלמה. חלק ממנה הלך, אולי אפילו החלק
החשוב ביותר, המרכז של המשפחה
הבית השני מפרט יותר את הרגשתם של אם ואב השולחים את ילדם לצבא,
העיניים נשואות לשמיים, חוסר ההשלמה אולי בכל זאת זה או זו שהלכו
ישובו בשלו.ם העיניים של האחים. אחיות, הורים, כלה, נושאות
תפילה. לאלוקים שישיב לשלום את יקיריהם הכלה רועדת. תיאור הכלה
הוא תיאור מפחיד וחששות כאלה מופיעות תמיד בלב משפחתו, אשתו
וילדיו של הלוחם. בבית ב' יש גם תקווה, תוחלת רבה
אולי הוא יחזור אולי הוא ישוב. תוחלת שכולם מצפים לשובו של החייל
שהלך ולמה הוא הלך, כי זה לא מישהו ספציפי, מדובר על כל אחד שהלך לקרב
השיר מוקדש לכל אחד, לכל חייל שהלך לקרב ולא חזר.
בבית השלישי והאחרון של "הוא הלך", ההשלמה של המשפחה. הנר דולק
לנצח, לעולמי עולמים לזכרו של החייל.
הטבע עצמו משתתף בלכתו של החייל "כי הוא הלך ואיננו,/הוא הלך".
