הרשמו לניוזלטר

הבלוגריות שלנו

ארכיון

יום הכיפורים שלי

הייתי עסוקה בי, בימים אחרי הטיול של י"ב ומה שהביא איתו, כבר חיילת בדרגת רב"ט ובתפקיד הכי שווה בצה"ל. היא אושפזה פתאום, בלי שום סימנים מקדימים , אני עוד זוכרת שהיתה כל כך צלולה בדעתה שהיתה נוסעת באוטובוס לדואר לשלם חשבונות לבד, סורגת כיפות ומוכרת לשכנים בחמישה שקלים ומטיילת בשוק הערבים לקנות בסל וקפוח אדמה.

 

היא היתה בבת עיניי, כשהייתי ישנה אצלה באמצע השבוע והיו משחקי כדורסל של מכבי ת"א, היתה שואלת" מי אנחנו הלבנים או השחורים? " ודואגת לנאחס אותם כהוגן

( בימים שיגוסלביה היתה אימפריה ).

היא תמיד היתה מתעוררת עם השמש והולכת למכולת השכונתית לקנות לחם לבן, מכינה לי כוס תה ויסוצקי( רק זה מה שהיה אז) חזק עם שתי כפיות סוכר, פרוסת לחם בעובי של שמינית כיכר, מורחת עליו שכבה הגונה של ממרח שוקולד השחר( חלבי…), מערבבת חלבון ביצה כמובן… עם שתי כפיות סוכר ל"גוגל מוגל" ורק אז היתה מעירה אותי, דואגת שאוכל את ארוחת הבוקר שיהיה לי כוח ללמוד, היא היתה הראשונה להכין לי בצק עם ביצה ושמן ולהניח אותו כעזרה ראשונה בכל פעם שנפלתי ממשחק ה"גומי" ונקעתי את הקרסול.

היא שכבה בבית החולים, בת 81,קטנטנה.

( בכיתה ד' כבר הייתי יותר גבוהה ממנה), מחוברת למכשירים ודמעות זולגות משני צידי עיניה. לא יכולתי לתת לה ללכת, היא היתה הסבתא שאהבה אותי בדיוק ככה. יומיים לפני שעברה לעולם אחר, התעוררה ממוות קליני ביקשה ענבים ושאכתוב את כל מה שקרה בזמן שכולם חשבו שהיא כבר כמעט מתה. היא התלוננה שהאחיות היו חסרות סבלנות שהחליפו לה בגדים, הזיזו אותה כמו גופה מצד לצד, הדליקו את כל האורות בחדר וזה סינוור אותה. אני פחות בקטע של חיים אחרי המוות, אבל היה הגיון בדברים שאמרה. היא תמיד התפללה בבוקר, כשקמה בברכת "מודה אני בשפה שלה, בתחינה אמיתית וביקשה שיקח אותה בזמנה, שלא תהיה נתונה לחסדי הרופאים ולנטל על ילדיה. כך היה, ערב יום כיפור, ערב שבת לפני 21 שנה, היא מסרה את נשמתה לבורא. ניתנה לי הזכות לתפור לה את התכריכים יחד עם אחת מזקנות השבט(פחדתי מאוד לא ידעתי ממה, אימי כל כך נבהלה שהתחננה שאצא מהחדר).

במחסן הקטן שלה, מתחת לדלי השחור מברזל שעוד שמרה מהעלייה לארץ, מתחת לבלטה אחת חסכה את כל הכסף שהצליחה, כדי שזה יספיק למימון ימי השבעה ואת חלקת הקבר שביקשה ליד סבי, בבית העלמין הישן. מאות ליוו אותה בשקט. האישה שכולה היתה ענווה, צניעות, מלאת חוש הומור ורוח שטות. זה היה יום הכיפורים הראשון שלא גנבתי שאכטה מסיגריה וצמתי עד הסוף ובעיקר ישבתי בשקט.

אחת בדור, בדרכה חיה חיים של אומץ, של אפשר.

מי יתן וזכותה תגן על כולנו.

יפה בת ילטה, הסבתא שלי.

שבוע טוב וגמר חתימה טובה ♥️

אהבתן? אשמח אם תשתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אתכן:

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגב

    מרגשת שאת!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן