הרשמו לניוזלטר

הבלוגריות שלנו

ארכיון

איך יודעים מה הצבע הנכון?

"את חייבת לבוא איתי , זאת המסיבה הכי טובה שתלכי אליה בחיים,

עזבי אותך הומואים ולסביות, כולם שם, גם אנשים כמוך".

לפני שלוש שנים, הייתי עם חברה בחוף "הילטון" בתל אביב במצעד הגאווה,

שתיתי בירה מחבית, שעלתה פי שלוש מכל בר אחר.

הרבה גברים מסוקסים פיזזו אחד סביב השני, והרבה נשים בעיקר

נגעו אחת בשנייה בליטופים רכים. זה היה שונה מכל מה שהכרתי עד אז,

מכל מה שהיו החברים והחברות שלי.

אני לא הבנתי על מה הרעש.

החברות שלי עבדו קשה כדי לפרנס את המשפחות שלהן,

הן לא היו "קופצות" לערבי הקהילה וצועדות במצעדי גאווה.

הן היו גאות כפי שהן ואני הייתי גאה בהן.

משפחה

 

אז רציתי להביא את סיפורה של זאת, שרצתה שאימא שלה תשמח,

שתוכל כמו כל החברות שלה להגיד שגידלה בת "נורמלית",

שעוד מעט תתחתן ותביא לה נכדים, שיגדלו למצוות ונכדות יפות, יפות.

רציתי להביא לכן את סיפורה של זאת, שרוצה להתחתן עם בת הזוג שלה

במדינה שלנו, שלה, שלכן ולא יכולה.

כל זה שלי רציתי להביא את מה שאני מרגישה, דרך חור המנעול שלי,

אבל היא כתבה את הקול שלה, עם המון פחדים מחשיפה, מלתת את עצמה.

שגה, אני יודעת שעשית את זה רק בגללי ובשבילי, כי אולי את עדיין לא מאמינה

שאנחנו יכולים אחרת.

( אני מודה,חפרתי לה)

זה המייל שהיא שלחה היום, בשעה 12:07 , יום לפני מצעד הגאווה בבאר שבע,

עם ההקדמה שכל כך אופיינית לה:

יפתי,
תפסת אותי לא מוכנה…
זה הכי טוב שיכולתי להוציא כרגע…

"כנערה, לא רציתי הרבה. רציתי להיות חלק מהחבר'ה.

רציתי להיות כמו כל הבנות שמדברות איפור ובנים, אבל כל הזמן ידעתי שאני

אחרת .

הרגשתי, לא הבנתי מה זה אומר.

בצבא כשכל הבנות היו במקלחת עומדות מול המראה בחצי עירום – חיכיתי

בחדר שהמקלחת תתפנה. כשיצאתי לפגישות עיוורות, עם בנים,

שכולם התאמצו כל כך לשדך לי, הרגשתי שאני מרמה.

בעיקר את עצמי.

כששכבתי עם בנים כדי להרגיש "נורמלית", "שייכת" , "חלק מ…" הרגשתי שאני

נענשת ובעיקר מתסכלת אותם…

כשבגרתי, הבנתי שלתחושות שלי, למה שהבטן מרגישה אפשר וניתן לקרוא

בשם.

שיש כמוני עוד הרבה. שאני לא לבד. שאני לא יחידה בעולם.

כששמעתי שיש שיח בנושא של גאווה ולא רק "הומואים " כ-קללה, התרגשתי.

קראתי. למדתי .הבנתי. הרגשתי. הרגשתי יחד.

כבר לא הייתי בודדה כל כך.

כשחייתי עם בת זוג וילדנו ילדים הבנתי שלא משנה מה אני אעשה.

אני תמיד אהיה שונה ולא בעלת אותן זכויות כמו כולם.

נצטרך לעבור תהליך אימוץ, נצטרך לפתוח את הבית שלנו, חלקת אלוהים

הקטנה שלנו, בפני אנשים זרים שבאים לבחון ולבדוק אם אנחנו ראויות .

ראויות להקים משפחה, ראויות לגדל ילדים. ראויות להיות חלק נורמטיבי

מהחברה.

כשלקחנו משכנתא משותפת, כשרצינו להיות משפחה כמו כולם בקופת חולים,

כשרצינו להיות זאת בלידה של זאת, היינו צריכות להלחם,

ולדרוש את מה שהוא הזכות של כולם.

הכל היה חדש וראשון כשהתחלנו.

חלפו כמה שנים, עברנו דרך מאז, העולם קצת יותר נפתח, החברה קצת

השתנתה. הקבלה היא אחרת.

עדיין לפעמים , בכל מקום חדש אני מוצאת את עצמי מספרת את הסיפור

שלי,עונה בפתיחות על הסקרנות שלכם, על שאלות חודרניות כשונה.

כאחרת.

במקום עבודה חדש, אני זאת שצריכה להיזהר, להיות רגישה,

לשים לב לצעדים, למעשים.

נשים לא ממש רואות אותי ברגישות.

עם חברות שלא קרובות ממש, אני צריכה ללמוד, להיזהר במילים,

להיזהר שלא יפרשו אותי לא נכון. דרוכה כל הזמן .

גם איתכם אני אחרת, כמשהו שלא מכירים.

אני והחברים שלי לקהילה תמיד נהיה אחרים. מקווה שיבוא יום ופשוט

נהיה, מיוחדים או שייכים לגמרי.

אני לא אוהבת מצעדים.

אני לא חושבת שמחאה נמדדת בגברים על משאיות או נשים שמתנשקות

ברחובות.

אני חושבת שמחאה ושוויון זכויות משיגים בדרך אחרת. (זה כבר דיון למקום

אחר), אבל זאת אני וזה שלי. עדיין, תנו לנו את הזכות לבחור.

את הזכות להיות.

את הזכות, כי מגיע לנו , את הזכות להיות חלק.

בלי שתגידו לנו מה מותר ומה אסור לנו. ומה נכון ומה לא נכון .

אל תבקרו אותנו. אל תגידו לנו מילים פוגעניות.  עדיין אנחנו הילדים

של אימא ואבא ואחים ואחיות .

ובעיקר בעיקר בני אדם, אנחנו בני אדם שנבראו טיפה אחרת.

ועדיין מעשה בריאה".

תנשמי,תרגישי, תשחררי…

תהיו טובים,
חג שמח באר שבע

אהבתן? אשמח אם תשתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אתכן:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן